<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף ב.</h2>
באתי על דבר המשפט אשר בא לידי על ראובן ושמעון ולוי שהם דרים בחצר אחד, לסוף באו לדין, ראובן ושמעון אומרים חצר זה שלנו הוא, ולוי טוען החצי שלכם אבל החצי אני נתתי מעות לראובן שיקנו לצרכי מן הגוי וכה עשה והריני מוחזק, וראובן משיב אמת נתת לי אך תפסתי בחובי שהייתי נושה בך ולא (נתכו מתי) [נתכונתי] לזכות לך מן הגוי בקרקע ולצרכי קניתיו. ומורה דיעה (הורונו) הוריני הואיל שאין עדים לראובן ושמעון שקנו מן הגוי ולוי מוחזק כל שעה אקרקע, לאו כל כמיניה דראובן לומר לא זכיתי לך כלום. ודמי להא דאמרינן פ"ק דבבא מציעא [ט':] ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום, הכא נמי במה שמוחזק לוי אינו נאמן לומר לא זכיתי לך. ועתה אם נאמר שלוי נאמן במה שמוחזק האיך יש להם לחלוק, ואני לפי מיעוט דעי נראה לי דאיכא לדמויי להא דאמרינן [ריש ב"מ] זה אומר כולה שלי וזה אומר חצייה שלי דזה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים כו', הכא נמי החצי יטלו ראובן ושמעון והחצי אחר יחלוקו, ושכנגדי היושב עמי לדין הודה לדבריי. והרצתי דברי לפני רבותינו הקצינים הרב ר' יצחק ור' משה, ואומר[ים] דגבי קרקע אין שייך לומר אותו דין שאני אומר לגבי טלית דהואיל שהוא מוחזק בקרקע כל מקום שהוא הרי הוא שלו, ודמי למה שתופס בידו גבי טלית דזה נוטל עד מקום שידו מגעת בו [שם ז'.] הואיל (נאמר הו' בשליש) שהוא מוחזק בשבועה, אמנם הרב ר' אפרים מודה בדבר, וכדיי הוא הרב להכריע ומבלעדי אדני לא ירום איש את ידו ותורה נלמד מפי קדוש. ואף בזה הוצרכתי דאם נאמר גבי קרקע כמו שאנו אומרים גבי טלית דמה שמודה להם יטלו והשאר חולקין, האיך יחלוקו, דבשלמא אי הוו אלו ראובן ושמעון טענו כל אחד כולה שלי ולוי היה מודה לתרווייהו בחצי אז היינו אומרים חולקין בשוה בין שלשתן, אבל עתה שראובן ושמעון אומרים קרקע של שנינו הוא, מי אמרינן כחד דמו ומה שמודה להם יקחו והשאר יחלוק עמהם הוא נוטל חצי קרקע ואילו נוטלין חצי קרקע שניהן דהואיל דתרווייהו מודו דאינו כולה של אחד מהן אלא דתרווייהו (הוא) כחד דמו ונוטלין חלק אחד, או מצינא למימר מכל מקום לגבי זה אינם מודים והא אמרו כלל אינו שלך ולגבי דיליה יהא נאמנים במה שהם מחזיקים בשני חלקים. ולפי סברתי היה נראה לי שהדין עמהם, ושאלתי לרבותי הרבה ר' יצחק ור' משה ורבותא למי חשבינהו ואמרו כמוני, אך ר' אפרים ושכנגדי חלוק עלי, ואדוני לבו כלב האולם האר עיניי בה. וההוא גופה דשנים אוחזין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וזה כו', ואיני יודע אמאי לא מהימן זה שתובע החצי לישבע דחציה שלו משום מגו דהוי מצי טען כולה שלי והיה נאמן על החצי בשבועה, השתא נמי נהמניה. והכל יבאר רבינו באר היטב. ברוך בר' יצחק.
לא שאני אליעזר בר' נתן כדיי להכריע ולהכניס ראשי בין הרים גדולים שלא ירוצו גלגולתי כי עמכם ברכה ועמכם (במשפט) [המשפט] ועמכם תמימה חכמה ודעת וקטנך עבה ממתני אך באת לתהות על קנקן תלמידך שאפילו חדש אין בו. ואעפי"כ אסור למשמעתך כך שאפילו דעתי נוטה שלוי זוכה בשליש הקרקע שהוא מחזיק בו, כיון דליכא סהדי לראובן ושמעון ולא ללוי אנן סהדי דמאי דתפיס ומוחזק כל חד וחד דידיה הוא, ודמי למתניתא דרב תחליפא דקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה [נוטל עד מקום שידו מגעת], דמתניתין דשנים אוחזין מוקימנא לה בכרכשא שאין מוחזק ותופס יותר מזה הילכך כשטוען האחד כולה שלי והשיני חצייה שלי נוטל זה חצי שחבירו מודה לו והחצי שהוא מוטל בספק לפנינו שאין אנו יודעין של מי הוא שהרי לא זה תופס ולא זה אמרינן להו תחלקו הילכך שקיל האי ג' חלקים והאי רביע, אבל היה תופס זה חצי טלית וזה חצי והאחד הי' טוען כולה שלי והשיני היה טוען חצי שאתה תופס שלך הוא והחצי שאני תופס שלי הוא מי יהבינן ליה להאי דטעין כולה שלי ג' חלקים, לא כי אלא מאי דתפיס האי שקל ומאי דתפיס האי שקיל דאנן סהדי [דמה דתפיס דידיה הוא], הכא נמי אע"ג דלוי מודה לראובן ושמעון במאי דתפסו, לא שקלי במאי דתפס לוי כלום, וישבע לוי שהוחזק במאי שמוחזק בידו לקנותו עד שלא ביטל ראובן שליחותו, דכל זמן שלא ביטל חזקת שליחתו קנה לו בחזקתו (עד שלא ביטל), ועוד שמנהג רמאות ורשעות טוען ראובן עכשיו שעשה, וחלילה להחזיקו בכך על פי עצמו כי שארית ישראל לא יעשו עולה, וראובן ושמעון ישבעו על הקרקע שקנאוהו. ואפילו אי [איכא] סהדי לראובן ושמעון שקנאוהו מגוי ונתנו מעות לגוי ולוי החזיק בשליש לקנותה קודם (יעשה) [שעשה] להם הגוי נמוסו קנאה ללוי, כדאמרי' [ב"ב נ"ד:] רב הונא זבן ארעא מגוי אתא האי גברא רפיק בה פורתא אתא לקמיה דר' נחמן אוקמה בידיה דמחזיק, וכל שכן לוי שטוען שנתן דמים וגם החזיק ולא הוכרעו הרבים כי תרין גורייתא אריא נצחו.
ומה ששאלת זה שאמר חציה שלי אמאי לא מהימן בשבועה משום מגו דאי בעי מצי טעין כולה שלי והיה נאמן בשבועה, הוא הדין והוא התשובה כאשר אמרתי כיון שבאין לפנינו לדון על חציה וזה אומר שלי היא וזה אומר שלי וספק לדיינין דברי שניהם דאין זה מוחזק [יותר] מזה מוטל הוא בין שניהם דתפסו כרכשא הוי ממון המוטל בספק וחולקין ושבועה תקנת חכמים היא כיון דמוטל בין שניהם הוי מוחזק באותו חצייה בזה, וע"י מגו לא מפקי' ממונא מזה ויהבינן לזה אלא מחזקינן ממונא ביד המוחזק על ידי מגו כדאמרינן בחזקת הבתים [ל"ב:] הילכתא כוותיה דרב בארעא דהיכא דקיימא ארעא תיקום על ידי מגו והילכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי תיקום ולא מפקינן להו על ידי מגו וידעתי כי לא הוצרכת לי ולא באת אלא לחדדני.
<h2>דף ז.</h2>
באתי על דבר המשפט אשר בא לידי על ראובן ושמעון ולוי שהם דרים בחצר אחד, לסוף באו לדין, ראובן ושמעון אומרים חצר זה שלנו הוא, ולוי טוען החצי שלכם אבל החצי אני נתתי מעות לראובן שיקנו לצרכי מן הגוי וכה עשה והריני מוחזק, וראובן משיב אמת נתת לי אך תפסתי בחובי שהייתי נושה בך ולא (נתכו מתי) [נתכונתי] לזכות לך מן הגוי בקרקע ולצרכי קניתיו. ומורה דיעה (הורונו) הוריני הואיל שאין עדים לראובן ושמעון שקנו מן הגוי ולוי מוחזק כל שעה אקרקע, לאו כל כמיניה דראובן לומר לא זכיתי לך כלום. ודמי להא דאמרינן פ"ק דבבא מציעא [ט':] ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה לא אמר כלום, הכא נמי במה שמוחזק לוי אינו נאמן לומר לא זכיתי לך. ועתה אם נאמר שלוי נאמן במה שמוחזק האיך יש להם לחלוק, ואני לפי מיעוט דעי נראה לי דאיכא לדמויי להא דאמרינן [ריש ב"מ] זה אומר כולה שלי וזה אומר חצייה שלי דזה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים כו', הכא נמי החצי יטלו ראובן ושמעון והחצי אחר יחלוקו, ושכנגדי היושב עמי לדין הודה לדבריי. והרצתי דברי לפני רבותינו הקצינים הרב ר' יצחק ור' משה, ואומר[ים] דגבי קרקע אין שייך לומר אותו דין שאני אומר לגבי טלית דהואיל שהוא מוחזק בקרקע כל מקום שהוא הרי הוא שלו, ודמי למה שתופס בידו גבי טלית דזה נוטל עד מקום שידו מגעת בו [שם ז'.] הואיל (נאמר הו' בשליש) שהוא מוחזק בשבועה, אמנם הרב ר' אפרים מודה בדבר, וכדיי הוא הרב להכריע ומבלעדי אדני לא ירום איש את ידו ותורה נלמד מפי קדוש. ואף בזה הוצרכתי דאם נאמר גבי קרקע כמו שאנו אומרים גבי טלית דמה שמודה להם יטלו והשאר חולקין, האיך יחלוקו, דבשלמא אי הוו אלו ראובן ושמעון טענו כל אחד כולה שלי ולוי היה מודה לתרווייהו בחצי אז היינו אומרים חולקין בשוה בין שלשתן, אבל עתה שראובן ושמעון אומרים קרקע של שנינו הוא, מי אמרינן כחד דמו ומה שמודה להם יקחו והשאר יחלוק עמהם הוא נוטל חצי קרקע ואילו נוטלין חצי קרקע שניהן דהואיל דתרווייהו מודו דאינו כולה של אחד מהן אלא דתרווייהו (הוא) כחד דמו ונוטלין חלק אחד, או מצינא למימר מכל מקום לגבי זה אינם מודים והא אמרו כלל אינו שלך ולגבי דיליה יהא נאמנים במה שהם מחזיקים בשני חלקים. ולפי סברתי היה נראה לי שהדין עמהם, ושאלתי לרבותי הרבה ר' יצחק ור' משה ורבותא למי חשבינהו ואמרו כמוני, אך ר' אפרים ושכנגדי חלוק עלי, ואדוני לבו כלב האולם האר עיניי בה. וההוא גופה דשנים אוחזין זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים וזה כו', ואיני יודע אמאי לא מהימן זה שתובע החצי לישבע דחציה שלו משום מגו דהוי מצי טען כולה שלי והיה נאמן על החצי בשבועה, השתא נמי נהמניה. והכל יבאר רבינו באר היטב. ברוך בר' יצחק.
לא שאני אליעזר בר' נתן כדיי להכריע ולהכניס ראשי בין הרים גדולים שלא ירוצו גלגולתי כי עמכם ברכה ועמכם (במשפט) [המשפט] ועמכם תמימה חכמה ודעת וקטנך עבה ממתני אך באת לתהות על קנקן תלמידך שאפילו חדש אין בו. ואעפי"כ אסור למשמעתך כך שאפילו דעתי נוטה שלוי זוכה בשליש הקרקע שהוא מחזיק בו, כיון דליכא סהדי לראובן ושמעון ולא ללוי אנן סהדי דמאי דתפיס ומוחזק כל חד וחד דידיה הוא, ודמי למתניתא דרב תחליפא דקתני זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה [נוטל עד מקום שידו מגעת], דמתניתין דשנים אוחזין מוקימנא לה בכרכשא שאין מוחזק ותופס יותר מזה הילכך כשטוען האחד כולה שלי והשיני חצייה שלי נוטל זה חצי שחבירו מודה לו והחצי שהוא מוטל בספק לפנינו שאין אנו יודעין של מי הוא שהרי לא זה תופס ולא זה אמרינן להו תחלקו הילכך שקיל האי ג' חלקים והאי רביע, אבל היה תופס זה חצי טלית וזה חצי והאחד הי' טוען כולה שלי והשיני היה טוען חצי שאתה תופס שלך הוא והחצי שאני תופס שלי הוא מי יהבינן ליה להאי דטעין כולה שלי ג' חלקים, לא כי אלא מאי דתפיס האי שקל ומאי דתפיס האי שקיל דאנן סהדי [דמה דתפיס דידיה הוא], הכא נמי אע"ג דלוי מודה לראובן ושמעון במאי דתפסו, לא שקלי במאי דתפס לוי כלום, וישבע לוי שהוחזק במאי שמוחזק בידו לקנותו עד שלא ביטל ראובן שליחותו, דכל זמן שלא ביטל חזקת שליחתו קנה לו בחזקתו (עד שלא ביטל), ועוד שמנהג רמאות ורשעות טוען ראובן עכשיו שעשה, וחלילה להחזיקו בכך על פי עצמו כי שארית ישראל לא יעשו עולה, וראובן ושמעון ישבעו על הקרקע שקנאוהו. ואפילו אי [איכא] סהדי לראובן ושמעון שקנאוהו מגוי ונתנו מעות לגוי ולוי החזיק בשליש לקנותה קודם (יעשה) [שעשה] להם הגוי נמוסו קנאה ללוי, כדאמרי' [ב"ב נ"ד:] רב הונא זבן ארעא מגוי אתא האי גברא רפיק בה פורתא אתא לקמיה דר' נחמן אוקמה בידיה דמחזיק, וכל שכן לוי שטוען שנתן דמים וגם החזיק ולא הוכרעו הרבים כי תרין גורייתא אריא נצחו.
ומה ששאלת זה שאמר חציה שלי אמאי לא מהימן בשבועה משום מגו דאי בעי מצי טעין כולה שלי והיה נאמן בשבועה, הוא הדין והוא התשובה כאשר אמרתי כיון שבאין לפנינו לדון על חציה וזה אומר שלי היא וזה אומר שלי וספק לדיינין דברי שניהם דאין זה מוחזק [יותר] מזה מוטל הוא בין שניהם דתפסו כרכשא הוי ממון המוטל בספק וחולקין ושבועה תקנת חכמים היא כיון דמוטל בין שניהם הוי מוחזק באותו חצייה בזה, וע"י מגו לא מפקי' ממונא מזה ויהבינן לזה אלא מחזקינן ממונא ביד המוחזק על ידי מגו כדאמרינן בחזקת הבתים [ל"ב:] הילכתא כוותיה דרב בארעא דהיכא דקיימא ארעא תיקום על ידי מגו והילכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי דהיכא דקיימי תיקום ולא מפקינן להו על ידי מגו וידעתי כי לא הוצרכת לי ולא באת אלא לחדדני.
<h2>דף יז.</h2>
ועוד שאל, ראובן תבע שמעון לדין וטוענו הכרתי ספר שלי בידך והשיבהו לי כי לא מכרתיו לך ולא משכנתיו לך, ענה שמעון אין בידי שום ספר שלך, ענה ראובן יש לי עדים שראוהו בידך והספר תלתא בבי הוו, וגזרו ב"ד גזירת עדות, והביא ראובן עד אחד שהעיד ראובן זה שלחני אל שמעון לבקשו שיחזיר לו ספר בבית שראה בידו והשיב לו שמעון זה יתן לי ראובן ג' רבעית כסף שהלויתי לאשתו על ספר זה בהיותו במדינת הים ואני אחזר לו ספר, אמר ראובן לב"ד עדיין אביא עדים שראו הספר בידו, והיה רוצה ראובן לילך להביאם, וכשראה שמעון כן הודה ואמר ודאי יש בידי אותו ספר אבל לאשתו הלויתי עליו ג' רבעית כסף בהיותו במדינת הים, ענה ראובן ואמר אשתי אמרה שלא הלוה לה אלא חצי זקוק ואותו חצי זקוק פרעה לו קודם חזרתי ממדינת הים ואין לו על הספר כלום, והאשה נפטרה עתה לבית עולמה. ועתה יבינני מורי אם שמעון זה הוחזק [כפרן] שכפר בתחילה אין בידי שום ספר שלך אלא שמפני העדאת עדים הודה שמשכון הוא בידו ואינו יכול לישבע, ועוד מפני שספר הוא מן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר ממושכן הוא בידי ואפילו בשבועה מאחר שיש עדים שראוהו ביד שמעון וראובן טען שאשתו לא היתה חייבת לו כלום.
דעתי נוטה שאין זו כפירה, דהאי [ד]קאמר אין בידי ספר שלו דכל זמן שלא פדאו אינו שלו ולבסוף פירש דבריו כשאמר משכון הוא בידי, והעד אשר שלח ראובן אליו מסייעו שגם אליו אמר כדבריו האחרונים, וגם ראובן עצמו מסייעו באומרו אשתי אמרה שלא הלוה לה אלא חצי זקוק הרי הודה שבתורת משכון בא לידו (הילכתא) [הילכך] יש לומר בתחילה סתם דבריו ואחר כך פירש לא הויא כפירה. וגם חוזר וטוען אינו כיון דלא סתר טענתו ראשונה כדאמרן, דהכי אמרי' בחזקת הבתים [ל"א.] זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה הוא אמר רבא מה לו לשקר וכו' עד הדר אמר אין דאבהתא הוא וזבנתה מיניה ואכלתה שני חזקה והאי דאמינא דאבהתיי הוא דסמוכא לי(ה) עלה (כל) [כד]אבהתיי ואמר עולא חוזר וטוען ואע"ג דפליגי נהרדעי האמר אמימר אנא (מסבר) [נהרדעא] אנא וסבירא לי(ה) דחוזר וטוען, אלמא כי פירש אמאי אמר בתחילה דאבהתיי ל"ה סותר טענתו הראשונה, הכא נמי כשפירש לבסוף ואמר משכון הוא בידי אינו סותר טענתו ראשונה אלא מפרש הוא בסוף [טענה] קמא ואמר אין בידי ספר שלו משום דמשכון הוא בידו ולא פדאו (הילכתא) [הילכך] אין כאן כפירה. ואפילו היה עומד בטענתו (ב)[ה]ראשונה והיו עדים באין ומעידין ראינוהו בידך, הלא היה יכול לומר אחרי כן החזרתיו לו ומגו דיכול לומר החזרתיו לו (ו)יכול נמי לומר ישנו בידי ממושכן. וליכא לדמויא להא דא"ר יוחנן [ב"מ י"ז.] מנה לי בידך והלה אומר אין לך ביד כלום והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון, דבהכי מיירי (ו)[ד]אמר ליה מנה לי [בידך] הלויתיך והלה אומר אין (לי) [לך] בידי [כלום] כלומר לא הלויתני כלום והעדים מעידים שהלוהו דהתם הוחזק כפרן דלא מצי למימר לויתי ופרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אבל (הכי) [הכא] מצי אמר חזרתיו אחר שראיתם אותו בידי. ומה שאמרת דספר הוא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר ואינו יכול לטעון לא לקוח ולא משכון, אם יש עדים לראובן שהעמיד אותו ספר לכך להשאיל דאי לא לא, וכן חרץ רב האיי גאון את המשפט בשערים שלו. ואפילו העמידו לכך, אם הוא ראובן דחוק שעשו[י] למכור את ספריו ולא יצא לו שום גניבה בעיר ושמעון אינו עשוי לשאול ספר ללמוד בו, יכול שמעון לטעון משכון עד כדי דמיו, וכיון דראובן טוען שאשתו אמרה לו שפרעה לו ישבע שמעון שלא נפרע ויפרע לו ראובן ג' רבעי ויטול ספרו.
<h2>דף לח:</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף עא.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף עג.</h2>
ראובן משפירא תקף שמעון משטרסבורק לדין וטען באת אלי לקנות ממך זקוק של זהב ווגן ונתרציתי לך ז' זקוקים נסכא באותו זקוק ובקשת ממני זמן ונתתי לך זמן בחצי שנה הזמן, וכשב[א'] (וב)פרעת לי חצי זקוק זהב וכתבת לי עכשיו פרעתי לך חצי החוב ופייסת בכתבך מהשאר זמן אחר, ועברו זמני זמנים עד שפרעת לי השאר עד חצי רביע זהב, ואותו חצי רביע אני תובע. והשיב שמעון אמת הדברים היו כן, אבל כשקיבל[תי](וה) הכסף לא הייתי יודע שהוא אסור, ועכשיו הגידו לי רבותי שהוא אסור דאגר נטר לי הוא, דכל העולם יודעים שזקוק זהב ווגן נמכר בח' זקוקים ואתה לא נתת לי אלא ז', אם הייתי פורע לך אותו חצי רביע נמצא שהייתי נותן לך רבית. וראובן השיבו כשקניתי ממך אמרת לי שבמקומך הייתי קונה בז' זקוקים. ועכשיו חולקין הדיינין, מקצתן אומרים אע"ג דאבק רבית הוא [ד]דרך מקח וממכר אבק רבית הוא ואבק רבית אינה יוצאת בדיינין, כיון שהפירעון בשביל חוב אחר [בדין הוא] שיכול לעכב אותו חצי רביע. ומקצתן אמרי כיון דאבק רבית [אינו] יוצא בדיינין, כשפרע אותן ג' רבעים וחצי לא הי' לו לשמעון לטעון על ראובן כלום, אלא באותו חצי רביע שיש לו ליתן עדיין שיעכב לעצמו חצי משקל לפי חשבון, ומאבק רבית לא מחשבינן משטרא לשטרא. ואפי' לרב ושמואל דאמרי [ק"ב:] כור בל' אני מוכר לך יכול לחזור בסאה אחרונה, והוא שהכל בפניהם, אבל כשמדד לו מידה אחת והוליכה לביתו וכשמדד לו מידה אחרת הוליכה לביתו אינן יכולין לחזור ממה שהוליך לביתו. ועוד מה דאמר רב ושמואל, בשלא נתן המעות אותן סלעים, אבל אם נתן המעות ממה שמשך קנה ואין יכולין לחזור אע"פ שאמר כור בל' אני מוכר לך, כמו כן כשפרע הזהב מה שפרע פרע ואינו יכול לעכב ממה שיש בידו בשביל מה שנתן כבר, ועל כור בל' חולקין נמי הדיינים. ועכשיו ביררו אותך לידע דעתך הנקייה.
אחוה דעי לאלופי כאשר צויתה עלי קרובי הרב ר' שמריה אע"פ שאיני כדאי להיות מכריע כי קטנך עבה ממתני. דעתי אליעזר נוטה שאם שמעון היה יכול לקנות הזהב בשטרסבורק באותן דמים מאת המוצאין אותו בין החולות שאין כאן אגר נטר לי. דתנו רבנן [ע"ג.] החמרין מעלין ממקום הזול למקום היוקר, ומפרשין רב הונא ורב פפא טעמא, חדא ניחא להו דליזלו לגביהו, וחד אמר ניחא להו דמגלו להו תרעא, פר"ח דחמרין מקבלין המעות במקום היוקר כשיעור שיכולין לקנות במקום הזול ושכר חמוריהם ומביאין את הפירות למקום היוקר ונותנין לבעלי המעות כל הפירות שקנו במעות שלהן במקום הזול, דניחא להו לחמרין דעל ידי משכיהן מתגלה להן השער שכן מנהג לחמרין שהולכין לכפרים אחר תבואה ונותנין להן בשראי ומוליכין הפירות ומוכרין וחוזרין ופורעין וכשרואין בעלי [בתים את] המעות ביד החמרין באות אצלו ואומר [כל אחד] אני אמכור ומי שלא היה בדעתו למכור מוכר וזה גילוי השער, ומאן דאמר ניחא להו דליזלו גבי[הו] ניחא להו לחמרין שיהו שלוחין של בעלי המעות כשבאין עם התבואה מיד מוליכין אותה לבתיהם ולא יצטרכו להוליך התבואה בשוק ולמוכרה. הכא נמי ניחא ליה לשמעון שיהא שליח של ראובן לקנות לו הזהב מאת המאספין אותו בכסף של ראובן שמתוך כך מרגילין אצלו ומגלין ליה השער וגם כשיאסף אותו א"צ לטרוח ולמוכרו אלא מריצו אצל ראובן, ועוד שראו[בן] מקבל עליו זולה שפעמים שמוזיל הזהב שאינו נמכר בז' זקוקים. ואין זה דומה לגרוטאות וכלי פשתן דאסר ר[בי] דגרוטאות וכלי פשתן אין נמצאין ביד אדם אחד תדיר אלא פעמים ביד זה ופעמים ביד אחר שמי שמשבר כליו מוכרו ומי שעושה לו אשתו בגד מוכרו, ובאילו וכיוצא בהן אין לומר לא גילויי תרעא ולא ניחא ליה דליזלו גביה שפעמים אין נמצאת כלל כמו פירות שנמצאו כל שעה אצל בני הכפרים ומי שמוכר היום מוכר למחר ויכול להחזיר לקנות למחר כמו שקנה היום הילכך ניחא ליה אי משום גילוי תרעא שלא יהא צריך לחפש בכפר אחר פירות אי משום דניחא ליה דליזיל גביה, אבל גרוטאות וכלי פשתן שלא ימצא למחר במקום שמוצאין היום לא ניחא ליה, וזהב ווגן שיש אומנות מיוחדות שמאספין אותו ותדיר מוכרין אותו כשמוצאין ורגילים להריצו אצל אותן שמרגילין אצלו הרי הן כפירות ולא כגרוטאות. ועוד דהכא פירות הוא ועושין אמנה בפירות ואפי' הדמים שהזהב שוה היה יכול לקבל דקיי"ל כר' ינאי דאמר [ס"ג.] מה לי הן ומה לי דמיהן. ואם ידוע שבמקומו של שמעון אין יכולין לקבץ הזהב בפחות מח' זקוקים והוא קיבל ז' זקוקים בשביל המתנת הכסף, ודאי אגר נטר הוא ואין לחייבו אלא זהב כשיעור הכסף שקיבל. ואין כאן משום אבק רבית יוצאין בדיינין שהרי אין מוציאין מראובן כלום אלא [אין] מחייבין שמעון ליתן ריבית ואין זו הוצאה. ומה שכתבת דמה שנתן נתן ואין מחשבין לו לשמעון לעכב אלא ממה שעדיין בידו לפי חשבון. אומר אני מוכיח סופו על תחילתו שלא היה דעת שמעון ליתן לו אלא זהב [כ]שיעור חובו. ואם אין ידוע בעדים קניית הזהב ישבע שמעון שלא היה יכול לקנות ולקבץ הזהב בפחות מח' זקוקים שהרי ראובן טוענו אתה אמרת לי שהיית יכול לקבץ בז' ועל כן נתן לו כספו שיקנה לו בז' שוה ח', או יחלוק עמו כל מה שהרויח בכספו שהרי לריוח נתן לו כספו ולא לאנפרות. ואין זה דומה למבטל כיסו של חבירו שאין לו עליו אלא תרעומות, דהתם לא נשא ונתן בו אבל הכא דנשא ונתן יחלוק עמו דזוזי דידיה אשבחי, ודמיא לעובדא [ק"ד:] דההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי ועבדא חיטי טפי משומשמי סבר רבינא למי[מר] יהיב ליה שבחא דביני וביני אמר ליה רב אחא מדיפתא לרבינא איהו אשבח (ל)ארעא לא אשבח אלא כיון דארעא אשבח פליג ליה כולה, הכא נמי שמעון דקביל כספא ליתן ריוח זקוק לקנות לו בז' שוה ח' ואם לא קנה והרויח בדבר אחד יותר או פחות יחלוק לו או ישבע של[א] הרויח בכספו כלום.
ודין זה נשתלח גם להרב ר' יצחק מרינשבורק והשיב נראה לי כאותן שאומ[רים] (לראובן) שאין (לראובן) [לשמעון] בו לעכב מאותו [חצי] רביע זהב הנשאר בידו אלא היתר שכנגד אותו רביע מגיע שהותיר לו בשכר המתנת מעות. והטעם שלי בשביל שכתב לו בכתב כשנתן לו [חצי] הזקוק זהב הנה פרעתי לך חצי (הזהב) [החוב] המתן לי עוד [ז]מן אחר (השנה), הנה גילה דעתו שעמד בתנאו הראשון לקיים חצי הקנייה ונתן לו זקוק בז' זקוקים שלקח ממנו ונשלם הקניין של אותו [חצי] זהב, [וה]נשאר נתחלק ונעשה קניין אחר בפני עצמו [לפיכך] אינו יכול להוציא (כבר) מידו אבק רבית של אותו זקוק אע"פ שיש בידו משלו עדיין, דהא קיימא לן כרב אשי דאמר [ס"ז.] אפי' אכל כשיעור זוזי לא מפקי מיניה בלא זוזי, אע"פ שמתחילה היה קניין (אחר) [אחד] עתה נתחלק, ודמי לאומר לחבירו כור בל' אני מוכר לך לזמן וכשבא הזמן מדד לו חצי הכור ואמר לו אין לי עתה יותר תמשוך זה ותעשה חפצך בו ותן לי זמן אחר לחצי כור דאינו יכול לחזור בו בסאה האחרונה. ונשלמה התשובה. ואומר אני אליעזר שאין הנדון דומה לראייה ואפילו אם כתב לו לוה, [דדוקא] התם דאית ליה משכון למלוה שמישכן לו הלוה שדהו בק' זוזי ולא קץ לו אכילת הפירות בריבית אלא המלוה מעצמו יורד בשדה ומונה ואומר פרעת(י) לי חצי החוב ואכילה זו אבק ריבית הוא כיון דלא קצץ כשאכל מלוה פירות שיעור זוזי שהלוה ובא הלוה ותבעו לדין ואומר אכלת שיעור זוזיך צא מן השדה והמלוה אומר לו תן לי זוזי שהילויתיך כי הפירות לא אכלתי בחובי אלא טרחתי ועשיתי ואכלתי הילכך לא מפקינן מיניה השדה בלא זוזי שהלוה לו [דא"כ] היינו מוציאין אכילת הפירות שהן אבק ריבית מן המלוה שהרי פורען בזוזי שהלוה ואבק ריבית אין יוצאה [בדיינין], אבל הכא ללוקח אין לו משכון ולא מפקינן מיניה כלום, שאם היה לו משכון ללוה על הזהב והיה טוענו המוכר בבית דין תחזיר לי משכוני שכבר פרעתיך שיעור זוזיך בזהב והיה הלוקח משיבו כששלחת לי הזהב בתנאך הראשון שלחתו אלי וכתבת אלי הנה פרעתיך חצי חוב והיה מביא הלוקח כתב ידו או ראייה בעדים (אם) [אז] לא היה כח בב"ד להוציא המשכון מיד הלוקח עד שיתן לו כתנאו דאבק ריבית הוא והוי דומיא להא דרב אשי, אבל הכא דהלוקח תובע להמוכר היאך (את) [יהיה] מותר ליקח אבק ריבית. ואפילו לדברי הרב תינח על הזקוק הראשון ודאי (או) [אם] יש ללוקח ראייה בכתב ידו או בעדים שכתב לו הנה פרעתי לך חצי החוב (הנשאר שהן ז' זקוקים) ודאי נגמר הקניין של אותו זקוק בז' זקוקים ואינו יכול לעכב בשביל אותו זקוק כלום, אבל חצי החוב הנשאר (שהן ז' זקוקים יתן זהב שוה ז' זקוקים) שהן ג' רבעים זהב וחצי רביע [ו]אין כאן הוצאה אבק ריבית אם לא שכתב (לך) [לו] אלו ג' [חצאי] רבעים שאני שולח בתנאי הראשון ועדיין אני חייב לך [חצי] רביע, ואם אין ללוקח כתב ידו של מוכר ולא עדים ולא [על] הזקוק הראשון ולא על זהב האחרון שעמד המוכר בתנאו אומר אני שיכול לעכב כל הרביע ואין כאן אפילו אבק ריבית. ומה (שדומה לרב) [שדימה הרב ל]האומר לחבירו כור בל' אני מוכר לך לזמן כשבא הזמן מדד לו חצי הכור ואמר לו אין לי עתה יותר תמשוך זה ותעשה בו חפצך ותן לי זמן אחר לחצי כור (דאי) [ד]אין יכול לחזור בו בסאה האחרון, לא דמי דהתם לפי השער מוכר ולא באגר נטר וכי נותן המוכר ומושך לוקח גמר ומקני ליה לפי תנאו, אבל הכא דאיכא אגר נטר ואיכא איסורא לא גמר ואקנה כפי תנאו הראשון אלא לפי שווין דחס ליה למיעבד איסורא ואפילו כתב לו הנה פרעתי לך חצי החוב חצי הזהב קאמר ולעולם בשוויו קאמר כאשר הוא טוען ולא שביק התירא ועביד איסורא וכל היכא דמצינו להכריע בצד התירא מכרעינן ולא מכרעינן לצד איסורא כדאמר [ס"ח:] בשטרא [של] בני דרב עיליש דהוה כתב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסידו, ועוד דאיכא למימר כדי שירחיב לו הזמן על המותר כתב לו כן, ועוד שהוא טוען שסתם כתב לו הנה שלחתי אליך זקוק תן לי עוד זמן משאר הזהב שאני חייב לך עוד(נא), ואפילו לדברי הרב אין לחייבו (לראובן) [לשמעון אלא] אם כן יביא (שמעון) [ראובן] כתב ידו של (ראובן) [שמעון] שכתב לו כן.
<h2>דף צז:</h2>
ועוד הקשה הא דאמרינן בב"ק [מ"ו.] אמר רב יהודה אמר רב זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה ושקיל וטרי עד למה לי למימר זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק אומר ברי ומזיק שמא המע"ה, דאית ליה לרב יהודה אוקי ממונא בחזקת מריה. ובפרק השואל [צ"ז:] איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי(נן) חייב ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור רב יהודה ור"ה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ולא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה. וקשיא דרב יהודה אדר"י. נ"ל דלא קשיא, דבתרווייהו אית ליה לר"י אוקי ממונא בחזקת מריה, וגבי שור דממונו אזיק והניזק טוען בפני ב"ד שורך הזיק, שהניזק עצמו מחזיקו לשור בחזקת בעליו אמר רב יהודה תורא בחזקת מריה קאי והמע"ה, ושמא דקאמר, משום דלא התם היה ולא ידע אם שורו היזיק אם לאו והרי הוא אומר לניזק שמא אינו כדבריך ברר תברר בעדים וטול. אבל הכא במנה לי בידך שטוען לו מנה לי בידך פיקדון או מלוה וזה אומר איני יודע שמא יש שמא לא יש, כיון שנשא ונתן ביד והו"ל למידע וקא טעין שמא, מחזיקו למנה ביד התובע, והיינו דקאמר ברי עדיף ומוחזק במנה יותר מן הנתבע שאומר שמא, הילכך חייב הנתבע דאוקי למנה בחזקת התובע שאומר ברי, ור"נ ור' יוחנן [ס"ל] אוקי ממונא בחזקת הנתבע שהוא עכשיו בידו והוי התובע מוציא מחבירו ועליו להביא ראייה.
<h2>דף קב:</h2>
ראובן משפירא תקף שמעון משטרסבורק לדין וטען באת אלי לקנות ממך זקוק של זהב ווגן ונתרציתי לך ז' זקוקים נסכא באותו זקוק ובקשת ממני זמן ונתתי לך זמן בחצי שנה הזמן, וכשב[א'] (וב)פרעת לי חצי זקוק זהב וכתבת לי עכשיו פרעתי לך חצי החוב ופייסת בכתבך מהשאר זמן אחר, ועברו זמני זמנים עד שפרעת לי השאר עד חצי רביע זהב, ואותו חצי רביע אני תובע. והשיב שמעון אמת הדברים היו כן, אבל כשקיבל[תי](וה) הכסף לא הייתי יודע שהוא אסור, ועכשיו הגידו לי רבותי שהוא אסור דאגר נטר לי הוא, דכל העולם יודעים שזקוק זהב ווגן נמכר בח' זקוקים ואתה לא נתת לי אלא ז', אם הייתי פורע לך אותו חצי רביע נמצא שהייתי נותן לך רבית. וראובן השיבו כשקניתי ממך אמרת לי שבמקומך הייתי קונה בז' זקוקים. ועכשיו חולקין הדיינין, מקצתן אומרים אע"ג דאבק רבית הוא [ד]דרך מקח וממכר אבק רבית הוא ואבק רבית אינה יוצאת בדיינין, כיון שהפירעון בשביל חוב אחר [בדין הוא] שיכול לעכב אותו חצי רביע. ומקצתן אמרי כיון דאבק רבית [אינו] יוצא בדיינין, כשפרע אותן ג' רבעים וחצי לא הי' לו לשמעון לטעון על ראובן כלום, אלא באותו חצי רביע שיש לו ליתן עדיין שיעכב לעצמו חצי משקל לפי חשבון, ומאבק רבית לא מחשבינן משטרא לשטרא. ואפי' לרב ושמואל דאמרי [ק"ב:] כור בל' אני מוכר לך יכול לחזור בסאה אחרונה, והוא שהכל בפניהם, אבל כשמדד לו מידה אחת והוליכה לביתו וכשמדד לו מידה אחרת הוליכה לביתו אינן יכולין לחזור ממה שהוליך לביתו. ועוד מה דאמר רב ושמואל, בשלא נתן המעות אותן סלעים, אבל אם נתן המעות ממה שמשך קנה ואין יכולין לחזור אע"פ שאמר כור בל' אני מוכר לך, כמו כן כשפרע הזהב מה שפרע פרע ואינו יכול לעכב ממה שיש בידו בשביל מה שנתן כבר, ועל כור בל' חולקין נמי הדיינים. ועכשיו ביררו אותך לידע דעתך הנקייה.
אחוה דעי לאלופי כאשר צויתה עלי קרובי הרב ר' שמריה אע"פ שאיני כדאי להיות מכריע כי קטנך עבה ממתני. דעתי אליעזר נוטה שאם שמעון היה יכול לקנות הזהב בשטרסבורק באותן דמים מאת המוצאין אותו בין החולות שאין כאן אגר נטר לי. דתנו רבנן [ע"ג.] החמרין מעלין ממקום הזול למקום היוקר, ומפרשין רב הונא ורב פפא טעמא, חדא ניחא להו דליזלו לגביהו, וחד אמר ניחא להו דמגלו להו תרעא, פר"ח דחמרין מקבלין המעות במקום היוקר כשיעור שיכולין לקנות במקום הזול ושכר חמוריהם ומביאין את הפירות למקום היוקר ונותנין לבעלי המעות כל הפירות שקנו במעות שלהן במקום הזול, דניחא להו לחמרין דעל ידי משכיהן מתגלה להן השער שכן מנהג לחמרין שהולכין לכפרים אחר תבואה ונותנין להן בשראי ומוליכין הפירות ומוכרין וחוזרין ופורעין וכשרואין בעלי [בתים את] המעות ביד החמרין באות אצלו ואומר [כל אחד] אני אמכור ומי שלא היה בדעתו למכור מוכר וזה גילוי השער, ומאן דאמר ניחא להו דליזלו גבי[הו] ניחא להו לחמרין שיהו שלוחין של בעלי המעות כשבאין עם התבואה מיד מוליכין אותה לבתיהם ולא יצטרכו להוליך התבואה בשוק ולמוכרה. הכא נמי ניחא ליה לשמעון שיהא שליח של ראובן לקנות לו הזהב מאת המאספין אותו בכסף של ראובן שמתוך כך מרגילין אצלו ומגלין ליה השער וגם כשיאסף אותו א"צ לטרוח ולמוכרו אלא מריצו אצל ראובן, ועוד שראו[בן] מקבל עליו זולה שפעמים שמוזיל הזהב שאינו נמכר בז' זקוקים. ואין זה דומה לגרוטאות וכלי פשתן דאסר ר[בי] דגרוטאות וכלי פשתן אין נמצאין ביד אדם אחד תדיר אלא פעמים ביד זה ופעמים ביד אחר שמי שמשבר כליו מוכרו ומי שעושה לו אשתו בגד מוכרו, ובאילו וכיוצא בהן אין לומר לא גילויי תרעא ולא ניחא ליה דליזלו גביה שפעמים אין נמצאת כלל כמו פירות שנמצאו כל שעה אצל בני הכפרים ומי שמוכר היום מוכר למחר ויכול להחזיר לקנות למחר כמו שקנה היום הילכך ניחא ליה אי משום גילוי תרעא שלא יהא צריך לחפש בכפר אחר פירות אי משום דניחא ליה דליזיל גביה, אבל גרוטאות וכלי פשתן שלא ימצא למחר במקום שמוצאין היום לא ניחא ליה, וזהב ווגן שיש אומנות מיוחדות שמאספין אותו ותדיר מוכרין אותו כשמוצאין ורגילים להריצו אצל אותן שמרגילין אצלו הרי הן כפירות ולא כגרוטאות. ועוד דהכא פירות הוא ועושין אמנה בפירות ואפי' הדמים שהזהב שוה היה יכול לקבל דקיי"ל כר' ינאי דאמר [ס"ג.] מה לי הן ומה לי דמיהן. ואם ידוע שבמקומו של שמעון אין יכולין לקבץ הזהב בפחות מח' זקוקים והוא קיבל ז' זקוקים בשביל המתנת הכסף, ודאי אגר נטר הוא ואין לחייבו אלא זהב כשיעור הכסף שקיבל. ואין כאן משום אבק רבית יוצאין בדיינין שהרי אין מוציאין מראובן כלום אלא [אין] מחייבין שמעון ליתן ריבית ואין זו הוצאה. ומה שכתבת דמה שנתן נתן ואין מחשבין לו לשמעון לעכב אלא ממה שעדיין בידו לפי חשבון. אומר אני מוכיח סופו על תחילתו שלא היה דעת שמעון ליתן לו אלא זהב [כ]שיעור חובו. ואם אין ידוע בעדים קניית הזהב ישבע שמעון שלא היה יכול לקנות ולקבץ הזהב בפחות מח' זקוקים שהרי ראובן טוענו אתה אמרת לי שהיית יכול לקבץ בז' ועל כן נתן לו כספו שיקנה לו בז' שוה ח', או יחלוק עמו כל מה שהרויח בכספו שהרי לריוח נתן לו כספו ולא לאנפרות. ואין זה דומה למבטל כיסו של חבירו שאין לו עליו אלא תרעומות, דהתם לא נשא ונתן בו אבל הכא דנשא ונתן יחלוק עמו דזוזי דידיה אשבחי, ודמיא לעובדא [ק"ד:] דההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי ועבדא חיטי טפי משומשמי סבר רבינא למי[מר] יהיב ליה שבחא דביני וביני אמר ליה רב אחא מדיפתא לרבינא איהו אשבח (ל)ארעא לא אשבח אלא כיון דארעא אשבח פליג ליה כולה, הכא נמי שמעון דקביל כספא ליתן ריוח זקוק לקנות לו בז' שוה ח' ואם לא קנה והרויח בדבר אחד יותר או פחות יחלוק לו או ישבע של[א] הרויח בכספו כלום.
ודין זה נשתלח גם להרב ר' יצחק מרינשבורק והשיב נראה לי כאותן שאומ[רים] (לראובן) שאין (לראובן) [לשמעון] בו לעכב מאותו [חצי] רביע זהב הנשאר בידו אלא היתר שכנגד אותו רביע מגיע שהותיר לו בשכר המתנת מעות. והטעם שלי בשביל שכתב לו בכתב כשנתן לו [חצי] הזקוק זהב הנה פרעתי לך חצי (הזהב) [החוב] המתן לי עוד [ז]מן אחר (השנה), הנה גילה דעתו שעמד בתנאו הראשון לקיים חצי הקנייה ונתן לו זקוק בז' זקוקים שלקח ממנו ונשלם הקניין של אותו [חצי] זהב, [וה]נשאר נתחלק ונעשה קניין אחר בפני עצמו [לפיכך] אינו יכול להוציא (כבר) מידו אבק רבית של אותו זקוק אע"פ שיש בידו משלו עדיין, דהא קיימא לן כרב אשי דאמר [ס"ז.] אפי' אכל כשיעור זוזי לא מפקי מיניה בלא זוזי, אע"פ שמתחילה היה קניין (אחר) [אחד] עתה נתחלק, ודמי לאומר לחבירו כור בל' אני מוכר לך לזמן וכשבא הזמן מדד לו חצי הכור ואמר לו אין לי עתה יותר תמשוך זה ותעשה חפצך בו ותן לי זמן אחר לחצי כור דאינו יכול לחזור בו בסאה האחרונה. ונשלמה התשובה. ואומר אני אליעזר שאין הנדון דומה לראייה ואפילו אם כתב לו לוה, [דדוקא] התם דאית ליה משכון למלוה שמישכן לו הלוה שדהו בק' זוזי ולא קץ לו אכילת הפירות בריבית אלא המלוה מעצמו יורד בשדה ומונה ואומר פרעת(י) לי חצי החוב ואכילה זו אבק ריבית הוא כיון דלא קצץ כשאכל מלוה פירות שיעור זוזי שהלוה ובא הלוה ותבעו לדין ואומר אכלת שיעור זוזיך צא מן השדה והמלוה אומר לו תן לי זוזי שהילויתיך כי הפירות לא אכלתי בחובי אלא טרחתי ועשיתי ואכלתי הילכך לא מפקינן מיניה השדה בלא זוזי שהלוה לו [דא"כ] היינו מוציאין אכילת הפירות שהן אבק ריבית מן המלוה שהרי פורען בזוזי שהלוה ואבק ריבית אין יוצאה [בדיינין], אבל הכא ללוקח אין לו משכון ולא מפקינן מיניה כלום, שאם היה לו משכון ללוה על הזהב והיה טוענו המוכר בבית דין תחזיר לי משכוני שכבר פרעתיך שיעור זוזיך בזהב והיה הלוקח משיבו כששלחת לי הזהב בתנאך הראשון שלחתו אלי וכתבת אלי הנה פרעתיך חצי חוב והיה מביא הלוקח כתב ידו או ראייה בעדים (אם) [אז] לא היה כח בב"ד להוציא המשכון מיד הלוקח עד שיתן לו כתנאו דאבק ריבית הוא והוי דומיא להא דרב אשי, אבל הכא דהלוקח תובע להמוכר היאך (את) [יהיה] מותר ליקח אבק ריבית. ואפילו לדברי הרב תינח על הזקוק הראשון ודאי (או) [אם] יש ללוקח ראייה בכתב ידו או בעדים שכתב לו הנה פרעתי לך חצי החוב (הנשאר שהן ז' זקוקים) ודאי נגמר הקניין של אותו זקוק בז' זקוקים ואינו יכול לעכב בשביל אותו זקוק כלום, אבל חצי החוב הנשאר (שהן ז' זקוקים יתן זהב שוה ז' זקוקים) שהן ג' רבעים זהב וחצי רביע [ו]אין כאן הוצאה אבק ריבית אם לא שכתב (לך) [לו] אלו ג' [חצאי] רבעים שאני שולח בתנאי הראשון ועדיין אני חייב לך [חצי] רביע, ואם אין ללוקח כתב ידו של מוכר ולא עדים ולא [על] הזקוק הראשון ולא על זהב האחרון שעמד המוכר בתנאו אומר אני שיכול לעכב כל הרביע ואין כאן אפילו אבק ריבית. ומה (שדומה לרב) [שדימה הרב ל]האומר לחבירו כור בל' אני מוכר לך לזמן כשבא הזמן מדד לו חצי הכור ואמר לו אין לי עתה יותר תמשוך זה ותעשה בו חפצך ותן לי זמן אחר לחצי כור (דאי) [ד]אין יכול לחזור בו בסאה האחרון, לא דמי דהתם לפי השער מוכר ולא באגר נטר וכי נותן המוכר ומושך לוקח גמר ומקני ליה לפי תנאו, אבל הכא דאיכא אגר נטר ואיכא איסורא לא גמר ואקנה כפי תנאו הראשון אלא לפי שווין דחס ליה למיעבד איסורא ואפילו כתב לו הנה פרעתי לך חצי החוב חצי הזהב קאמר ולעולם בשוויו קאמר כאשר הוא טוען ולא שביק התירא ועביד איסורא וכל היכא דמצינו להכריע בצד התירא מכרעינן ולא מכרעינן לצד איסורא כדאמר [ס"ח:] בשטרא [של] בני דרב עיליש דהוה כתב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסידו, ועוד דאיכא למימר כדי שירחיב לו הזמן על המותר כתב לו כן, ועוד שהוא טוען שסתם כתב לו הנה שלחתי אליך זקוק תן לי עוד זמן משאר הזהב שאני חייב לך עוד(נא), ואפילו לדברי הרב אין לחייבו (לראובן) [לשמעון אלא] אם כן יביא (שמעון) [ראובן] כתב ידו של (ראובן) [שמעון] שכתב לו כן.
<h2>דף קד.</h2>
הנני יוסף בר' נתן עבדך תלמידו באתי לשאול על דין ראובן שתבע את שמעון לדין וטענו בהיותך במדינת הים הלויתי לאשתך [מ'] פשיט[ים] על קונטריסים של סליחות ובחזירתך ממדינת הים בקשת ממני להשאילם לך וכך עשיתי ועתה השיבם לי, ענה שמעון, אותם קונטריסים אבדתי בבית הכנסת, ואילו הן בידי לא הייתי מחזירם לך כי שלי הם. תשובה דעתי נוטה שאם מודה אשת שמעון שמישכנן לראובן במ' פש[יטים] שחייב שמעון לפרוע חובת אשתו, דתניא [ב"מ ק"ד.] ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל הקרבנות שחייבת, אלמא אדם פורע חובת אשתו ומה לי חוב קרבן ומה לי חוב אחר. ואמרינן [ב"ב קל"ט.] שלחו ליה מבי לשמ' ילמדינו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מהו בעל לוקח הוי ומלוה ע"פ אינו גובה מן הלקוחות או יורש הוי ומלוה ע"פ גובה מן היורשין שלח להו תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנות מאי לאו נשאו גדולות לבעל שלוו ולקחו מחלקן של קטנות ופירנסו עצמן ונשאו לבעל ישאו קטנות מבעל שפרע הקטנות מן הבעלים של (גדולים) גדול[ות] מה שלוו, אלמא לוותה ואכלה ועמדה ונישאת מלוה מוציא מיד הבעל, וכ"ש כשלוותה כשהיא תחתיו שהוא חייב במזונותיה, ואע"ג דשני [שאני] פרנסה דאית ליה קלא והוי כמלוה בשטר, לא סמכינן אהאי שינויא אלא אשינויא בתרא דשני גבי ד[ר]בין שוויה רבנן כיורש משום פסידא (דמלוה וכן בפרק יש נוחלין) [דאלמנה]. ואל תשיבני (ב)[מ]פרק בתרא דכתובות [ק"ז:] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי, דהתם כיון שעמד מאליו שהבעל לא אמר לו לעשות וגם היא לא לוותה הימנו ולמי יתבע חובו (הילכתא) [הילכך] פסיד, אבל לותה ואכלה הבעל משלם. ובפרק (ג') יש מותרות [יבמות פ"ה.] אמרי' בעא מיניה ר' יוחנן מר' אליעזר אלמנה לכ"ג גרושה לכהן הדיוט יש לה מזונות וכו' עד לא צריכא שהלך בעלה למדינת הים לוותה ואכלה מאי א"ל אין לה, טעמא דפסולה היא [הא] כשירה הבעל משלם. ואין שמעון יכול לומר (איהו) [אילו] היו בידי לא הייתי מחזירם לך כי שלי הם, אלא יחזיר או הקונטרסים או הפשיטים. ואם אין האשה מודה תשבע שלא מישכנה ולא לוותה ממנו כלום, או ישבע ראובן ויטול. אם מתה האשה, ישבע שמעון שבועת יורשין שלא פיקדה לו לפרוע ולא אמרה לו. וצורי יצילני מעונש הדין.
<h2>דף קז.</h2>
[ב"מ ק"ז.] אמר רב יהודה לר' אבין בר נחמן (אביו) [אבין] אח[י] דילי דילך ודילך דילי, ה"פ שדה שלי שלך לענין נטיית פירות שהפירות הנוטות משדך לשדה שלי הרי הן שלך וכן פירות שלי הנוטות לשדה שלך שלי הם כי שדה שלך שלי הוא לדבר זה, אף ע"פ שנהגו בני מצרא דאילן הנוטה לכאן ולכאן דמה שנוטה ממנו לשדה חבירו שלו הוא, אנן אין לנו לעשות אלא כדין תורה שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיהא לכל אחד על חבירו כח נטיית פירות. והיינו דא"ר יוחנן בשילהי פרק שיני דבבא בתרא [כ"ז:] אחד אילן הסמוך [למיצר] וא' אילן הנוטה מביא וקורא, כלומר בעל האילן מביא מזה פירות וקורא אע"פ שגדילן מאויר קרקע חבירו שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, דכשם שאילן הסמוך בבעל האילן מיירי שהוא מביא וקורא, כך באילן הנוטה בבעל האילן מיירי שהוא מביא וקורא, ולא אותו שנוטה לתוך שדהו. אלמא קסבר ר' יוחנן דאותו שנוטין לתוך שדהו אין לו בפי[רות], דאי ס"ד יש לו בפי[רות] איהו נמי יבא וקורא דהא אית ליה לר' יוחנן [קנין] פירות כקנין הגוף ומביא וקורא בשילהי פרק השולח גט [מ"ז:], אלא ודאי ר' יוחנן נמי [סובר] דמן התורה אין [לו פירות] אלא ממנהגא והיכא דנהגו נהגו והיכא דלא נהגו (ל"ל) [לית ליה]. והכי מוכיח בנדרים בפ' אין בין המודר הנאה [מ"ב.] דתנן המודר מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו ולא יאכל מן הנוטות ובשביעית לא ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הנוטות, אלמא נוטות של בעל האילן הן ולא של הנוטין לתוך שדהו, דאי שלו היו אמאי לא יאכ(י)ל זה. ותו לא מידי.
<h2>דף קח:</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף קטז.</h2>
ועוד שאל, ראובן תבע שמעון לדין וטוענו הכרתי ספר שלי בידך והשיבהו לי כי לא מכרתיו לך ולא משכנתיו לך, ענה שמעון אין בידי שום ספר שלך, ענה ראובן יש לי עדים שראוהו בידך והספר תלתא בבי הוו, וגזרו ב"ד גזירת עדות, והביא ראובן עד אחד שהעיד ראובן זה שלחני אל שמעון לבקשו שיחזיר לו ספר בבית שראה בידו והשיב לו שמעון זה יתן לי ראובן ג' רבעית כסף שהלויתי לאשתו על ספר זה בהיותו במדינת הים ואני אחזר לו ספר, אמר ראובן לב"ד עדיין אביא עדים שראו הספר בידו, והיה רוצה ראובן לילך להביאם, וכשראה שמעון כן הודה ואמר ודאי יש בידי אותו ספר אבל לאשתו הלויתי עליו ג' רבעית כסף בהיותו במדינת הים, ענה ראובן ואמר אשתי אמרה שלא הלוה לה אלא חצי זקוק ואותו חצי זקוק פרעה לו קודם חזרתי ממדינת הים ואין לו על הספר כלום, והאשה נפטרה עתה לבית עולמה. ועתה יבינני מורי אם שמעון זה הוחזק [כפרן] שכפר בתחילה אין בידי שום ספר שלך אלא שמפני העדאת עדים הודה שמשכון הוא בידו ואינו יכול לישבע, ועוד מפני שספר הוא מן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר ממושכן הוא בידי ואפילו בשבועה מאחר שיש עדים שראוהו ביד שמעון וראובן טען שאשתו לא היתה חייבת לו כלום.
דעתי נוטה שאין זו כפירה, דהאי [ד]קאמר אין בידי ספר שלו דכל זמן שלא פדאו אינו שלו ולבסוף פירש דבריו כשאמר משכון הוא בידי, והעד אשר שלח ראובן אליו מסייעו שגם אליו אמר כדבריו האחרונים, וגם ראובן עצמו מסייעו באומרו אשתי אמרה שלא הלוה לה אלא חצי זקוק הרי הודה שבתורת משכון בא לידו (הילכתא) [הילכך] יש לומר בתחילה סתם דבריו ואחר כך פירש לא הויא כפירה. וגם חוזר וטוען אינו כיון דלא סתר טענתו ראשונה כדאמרן, דהכי אמרי' בחזקת הבתים [ל"א.] זה אומר של אבותיי וזה אומר של אבותיי האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאבהתיה הוא אמר רבא מה לו לשקר וכו' עד הדר אמר אין דאבהתא הוא וזבנתה מיניה ואכלתה שני חזקה והאי דאמינא דאבהתיי הוא דסמוכא לי(ה) עלה (כל) [כד]אבהתיי ואמר עולא חוזר וטוען ואע"ג דפליגי נהרדעי האמר אמימר אנא (מסבר) [נהרדעא] אנא וסבירא לי(ה) דחוזר וטוען, אלמא כי פירש אמאי אמר בתחילה דאבהתיי ל"ה סותר טענתו הראשונה, הכא נמי כשפירש לבסוף ואמר משכון הוא בידי אינו סותר טענתו ראשונה אלא מפרש הוא בסוף [טענה] קמא ואמר אין בידי ספר שלו משום דמשכון הוא בידו ולא פדאו (הילכתא) [הילכך] אין כאן כפירה. ואפילו היה עומד בטענתו (ב)[ה]ראשונה והיו עדים באין ומעידין ראינוהו בידך, הלא היה יכול לומר אחרי כן החזרתיו לו ומגו דיכול לומר החזרתיו לו (ו)יכול נמי לומר ישנו בידי ממושכן. וליכא לדמויא להא דא"ר יוחנן [ב"מ י"ז.] מנה לי בידך והלה אומר אין לך ביד כלום והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון, דבהכי מיירי (ו)[ד]אמר ליה מנה לי [בידך] הלויתיך והלה אומר אין (לי) [לך] בידי [כלום] כלומר לא הלויתני כלום והעדים מעידים שהלוהו דהתם הוחזק כפרן דלא מצי למימר לויתי ופרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, אבל (הכי) [הכא] מצי אמר חזרתיו אחר שראיתם אותו בידי. ומה שאמרת דספר הוא דבר העשוי להשאיל ולהשכיר ואינו יכול לטעון לא לקוח ולא משכון, אם יש עדים לראובן שהעמיד אותו ספר לכך להשאיל דאי לא לא, וכן חרץ רב האיי גאון את המשפט בשערים שלו. ואפילו העמידו לכך, אם הוא ראובן דחוק שעשו[י] למכור את ספריו ולא יצא לו שום גניבה בעיר ושמעון אינו עשוי לשאול ספר ללמוד בו, יכול שמעון לטעון משכון עד כדי דמיו, וכיון דראובן טוען שאשתו אמרה לו שפרעה לו ישבע שמעון שלא נפרע ויפרע לו ראובן ג' רבעי ויטול ספרו.
